כמה חשובה איכות הסביבה שבה לוקחים סמים

האולם הקטן אוכלס בעיקר על ידי פסיכיאטרים ורופאים שבאו לשמוע מה עוד אפשר לעשות עם מריחואנה, MDMA (שם רחוב: אקסטזי), פסילוסיבין (שם רחוב: פטריות הזיה) ואיהואסקה (משקה הזייתי הנלגם בטקסים אינדיאניים), חוץ מלקחת אותם במסיבות או סתם במהלך החיים.

רוב המומחים לתרפיה חזרו שוב ושוב על מלות המפתח של הטיפול בעזרת סמים: Set and settings. ה"סט" הוא הסביבה החיצונית שבה מתבצע הטיפול, שצריכה להיות נעימה, בטוחה וביתית, וה"סטינגס" הוא הכוונה שמאחורי הטיפול, ההכנות הנפשיות שמתבצעות לפניו והמטרות שהציבו לעצמם המטפל והמטופל. גישה זו עשויה להוכיח את עצמה גם כשמדובר בנטילת סמים לצורכי הנאה, בלי אף פסיכיאטר בסביבה.

ד"ר ג'ון הלפרן, שבדק איך משפיע ה-MDMA על יכולות החשיבה והתפיסה שלנו, גייס חלק גדול מהמשתתפים במחקר שלו במסיבות טראנס (רייבים). הנבדקים כללו אנשים שנוטלים אקסטזי באופן קבוע, וכאלה שלא השתמשו בסם מעולם. את משתתפי הקבוצה הראשונה הוא מצא בקלות יחסית, אבל איפה מוצאים אנשים שלא השתמשו בסמים אך אינם חוששים לעשות זאת לצורכי המחקר?

כאן באה לעזרתו תרבות הסטרייט-אדג'רז, שחבריה דוגלים בהימנעות מסמים, סיגריות, קפה ושאר מוצרי צריכה שיוצרים תלות. למרות הפילוסופיה הסגפנית שלהם, הסטרייט-אדג'רס אינם נרתעים מבילוי במסיבות ובמועדונים, וסמים לא בהכרח מפחידים אותם. הלפרן גילה שהם מהווים קבוצת ביקורת נהדרת, אבל המחקר שלו לא הצליח לגלות הבדלים רבים בין יכולות החשיבה של שתי הקבוצות.

החיבור בין סמים, רייבים ותרבויות שבטיות עתיקות העסיק בשנים האחרונות משתתף נוסף בכנס, הבמאי רוד מאן, שהציג השנה בפסטיבל "סאנדאנס" את הסרט הפסיכדלי "אנתאוגן - להעיר את האל שבפנים". בסרט מרואיינים כמה מהמרצים שביקרו בישראל, שמנסים להסביר איך הפכו הרייבים לטקסי חניכה מודרניים, וכיצד הם מפספסים לעתים את המטרה בגלל זלזול בשני הגורמים שהוזכרו קודם - הסביבה והכוונה. אם לשפוט לפי הטריילר של הסרט, שהועלה לאחרונה לאתר של ארגון MAPS (האגודה הבינתחומית ללימודים פסיכדליים), זוהי יצירה סוחפת של צלילים, אורות וריקודים של תרבויות שונות, המשולבים בראיונות. "הסמים הם קיצור דרך שאנחנו עושים כדי להגיע למצב של טראנס", אומר די.ג'יי הטראנס טריסטן.

ד"ר שון קלי מהמכון ללימודים אינטגרליים בקליפורניה רומז בסרט שהקיצור הזה לא בהכרח מביא לתוצאות חיוביות. "הצעירים מרגישים שהם צריכים לפצות את עצמם על הפצע הפנימי העמוק שתרבות הצריכה אינה מצליחה לרפא, אבל הם חיים בעולם שנשלט על ידי תרבות שטוחה. לכן, כשהם נחשפים לעצם קיומו של הפצע הזה, הם משתגעים או נכנסים לדיכאון". ד"ר ריק דובלין, המנהל החייכני של MAPS, מרכך קצת את המסר: "בעולם של היום יש יותר שנאה מאי פעם", הוא אומר, "לכן חשוב שניתן ליופיין של החוויות האלה לשמש לנו כמקור השראה וריפוי".